פסק דין
מונחת בפני תביעה כספית שעניינה בתאונת דרכים.
רקע:
ביום 19.3.11 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").
העידה בפני התובעת (להלן: "התובעת") שהינה הנהגת, והוגשו הראיות מטעמה.
מטעם הנתבעת העיד הנהג, עה/1 (להלן: "עה/1") שנהג ברכב המבוטח אצל הנתבעת, כמו כן העידה אשתו עה/2 (להלן: "עה/2"), והוגשו הראיות.
אין חולק כי ארעה תאונה, ורכב התובעת נפגע בצדו הימני קידמי, אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה, והאחריות בגינה.
עיקר טענות הצדדים:
לטענת ב"כ התובעת, כאשר התובעת הייתה בנתיב נסיעתה במסלול הימני המיועד לנסיעה ישר ושמאלה, הגיח נהג רכב הנתבעת מימין, מנתיב הנסיעה המיועד ימינה, והתפרץ לכיוון נסיעתה על-מנת לפנות שמאלה. כתוצאה מכך ארעה התאונה, ולפיכך התובעת אחראית לקרות התאונה.
לטענת ב"כ הנתבעת, נהג רכב הנתבעת לא היה בנתיב הימני המיועד לפנייה ימינה, אלא בנתיב הנסיעה המיועד לנסיעה ישר ושמאלה. ואילו, התובעת שעמדה לשמאלו, הייתה בנתיב המיועד לנסיעה שמאלה, אך נסעה ישר משום חוסר הכרותה את הצומת, ועל-כן ארעה התאונה.
דיון והכרעה:
השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – האם התובעת הייתה בנתיב הנסיעה המיועד לפנייה שמאלה, או האם עה/1 היה בנתיב הימני המיועד לפנייה ימינה וסטה לעברה?
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסתה של התובעת, על פני גרסת עדי הנתבעת.
גרסתה של התובעת הייתה רציפה, קולחת וקוהרנטית, ונתתי אמון בעדות זו.
בקצירת האומר, הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א – 1970).
ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.
ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר.
בענייננו, כפי שציינתי לעיל גרסת התובעת הייתה עקבית וקולחת, העידה כי הייתה בנתיב המיועד לנסיעה ישר, כפי ששרטטה ב- ת/1, ואילו רכב התובעת היה בנתיב הימני המיועד לנסיעה ימינה בלבד. אמרה באילו המילים (עמ' 1): "... מאיזו סיבה הוא החליט שהוא רוצה שמאלה ועל כן עלה על אי התנועה והגיע עם הפנים של האוטו שלו ונתן לי מכה עם הצד שמאלי קידמי, ופגע לי בצד ימין שלי".
זאת ועוד, הוסיפה כי בעקבות התאונה, ביקשה רשות מנהג הרכב שהיה לשמאלה, על-מנת לפנות שמאלה ולקבל פרטים מ- עה/1.
יתרה מכך, גוללה בפני את השתלשלות הארועים לאחר התאונה, ושהזמינה משטרה למקום.